הקפוצ'ינו בבר הקבוע ובתוך כל זה אני יודעת שאתגעגע כל כך לבר השכונתי. לקפוצ'ו המדוייק שלי, כמעט שנתיים כל יום. זה בבוקר. לאפרול שפריץ עם חברים, זה אחרי הצהריים. לזה שכבר לא צריך להסביר כלום. לצוות הצעיר שמחייך, מגיש, ממשיך הלאה. בלי להיכנס יותר מדי , בלי דרמות. וזה מה

ימי שבת – MERCATO בפיאצה הקבועה, ליד בית הספר של הילדים. ארגזים עמוסים בירקות עונתיים, כאלה שמריחים מאדמה אמיתית ומגשם. המון עלים ירוקים שאנחנו בכלל לא מכירים מהארץ. אספרגוסים טריים שנראים כאילו נקטפו לפני רגע. וארטישוקים כל כך יפים וסקסיים, שאני תמיד נעצרת להסתכל עליהם עוד שנייה. והעגבניות. אלוהים, הריח

יש מקומות שהופכים לחלק מהחיים שלך בלי ששמת לב מתי זה קרה. ככה קרה לי עם המאפייה השכונתית כאן. מקום קטן, תמיד הומה ורוחש. אנשים נכנסים לכמה דקות, קונים משהו טוב ויוצאים להמשך היום שלהם. ריח של לחם חם ממלא את הרחוב. האופה כבר צועק לי “Buongiorno!” מתוך המעבדה שלו

יש שכנים שנשארים רק שכנים. ויש כאלה שהופכים להרבה יותר מזה. זכיתי בשכנים נדירים שהפכו לחלק מהיומיום שלי כאן באיטליה. הרבה צלחות טעימות עברו מדלת לדלת אצלנו בשנתיים האלה — יחד עם הרבה רגשות, שיחות, צחוקים, עזרה הדדית ונוכחות טובה. אבל אחד הדברים שהכי אהבתי היו המפגשים במטבח של מריה.

בסוף הקיץ של חופש הגדול 2024  עברתי עם הילדים שלי לאיטליה. עשינו רילוקיישן, ארזנו חיים שלמים, 5-6 מזוודות, חסכונות ונחתנו בוויטרבו. הדבר היחיד הידוע שהיה – הבית ספר הבינלאומי בו שי ושביט ילמדו. בהתחלה הסתכלתי עליה קצת כמו תיירת. הכל ראשוני. רחובות עתיקים, כיכרות יפות, בתי קפה קטנים, שווקים, אוכל

קמתי מוקדם.עדיין חושך.השקט עוטף אותי כמו שמיכה שאף אחד לא רואה.אני מכינה משהו קטן לארוחת בוקר, משהו לבית ספר, משהו לצהריים.תנועות איטיות, מדויקות, כמו שהבוקר מבקש. בדרך לבית הספר השמיים מלאים עננים כבדים.קשת דקה נפתחת מעלינו לרגע אחד — מזכירה לי את דובוני אכפת לי, את הילדות, את התמימות שנשארת