בסוף הקיץ של חופש הגדול 2024 עברתי עם הילדים שלי לאיטליה.
עשינו רילוקיישן, ארזנו חיים שלמים, 5-6 מזוודות, חסכונות ונחתנו בוויטרבו.
הדבר היחיד הידוע שהיה – הבית ספר הבינלאומי בו שי ושביט ילמדו.
בהתחלה הסתכלתי עליה קצת כמו תיירת. הכל ראשוני.
רחובות עתיקים, כיכרות יפות, בתי קפה קטנים, שווקים, אוכל טוב.
אבל לאט־לאט קרה משהו אחר.
התחלתי לחיות כאן.
לא רק לבקר.
יצרתי לי יומיום.
היה לי בר קבוע וקפוצ'ינו מדויק, כזה שכבר לא צריך להזמין.
הייתה לי מאפייה שכונתית שבה כבר הכירו אותי.
היה שוק שהפך לחלק מהשגרה שלי, עם אנשים שהכרתי, ירקות לפי העונה, עגבניות עם ריח אמיתי וארטישוקים שעצרתי להסתכל עליהם עוד שנייה.
מצאתי חנות פרחים שאהבתי.
פטיסרי "שלי", עם עוגת תפוחים קסומה.
מסאז'יסטית מדהימה שהייתה חלק מתחזוקת הגוף והנפש שלי.
רחובות שהלכתי בהם שוב ושוב.
אנשים שהפכו מוכרים.
מקומות שהרגשתי שייכת אליהם
הבנתי שהחיים הטובים לא תמיד נמצאים בדברים הגדולים.
לפעמים הם נמצאים בקפוצ'ינו של 8 וחצי בבוקר.
בלחם חם שמחזיקים בדרך הביתה.
בשיחה קצרה עם מוכרת בשוק.
בפריחה סגולה בפיאצה דלה רוקה.
בארוחה שמתחילה בלי למהר ונגמרת הרבה אחרי שכבר שבעים.
בידיעה שיש לך מקומות בעולם שבהם מכירים אותך.
איטליה לימדה אותי להסתכל אחרת על היומיום.
על עונות השנה.
על אוכל.
על זמן.
על הגוף.
על אנשים.
ועל האפשרות לא רק להגיע למקום — אלא לברוא לעצמך חיים בתוכו.
וזה אולי הדבר שאני הכי אוהבת בתקופה הזאת.
לא את איטליה של החופשה.
את איטליה של יום שלישי.
של הקפה הקבוע.
של השוק.
של המאפייה.
של הפרחים.
של האנשים.
של הדברים הקטנים שחוזרים על עצמם עד שיום אחד את מבינה שהם כבר החיים שלך.
"נפרדת לאט מוויטרבו" היא סדרה על החיים האלה שכתבתי שהבנתי שאני צריכה לעזוב את העיירה.
כתבתי על המקומות, הטעמים והאנשים שהפכו לעולם קטן משלי.
ועל כל הדברים שגיליתי בדרך — על איטליה, על היומיום, ועל עצמי.
