ימי שבת – MERCATO בפיאצה הקבועה, ליד בית הספר של הילדים.
ארגזים עמוסים בירקות עונתיים, כאלה שמריחים מאדמה אמיתית ומגשם.
המון עלים ירוקים שאנחנו בכלל לא מכירים מהארץ.
אספרגוסים טריים שנראים כאילו נקטפו לפני רגע.
וארטישוקים כל כך יפים וסקסיים, שאני תמיד נעצרת להסתכל עליהם עוד שנייה.
והעגבניות.
אלוהים, הריח של העגבניות כאן.
כן, יש להן ריח.
ריח של קיץ, של שמש, של משהו אמיתי שכבר קצת שכחנו.
ויש את אמא של פאולו. שאנחנו אוהבות לשתות יחד קפה בבר הסמוך.
בכל פעם שאני מגיעה היא קוראת לי בחיוך:
“Tesoro” — אוצר.
ובדוכן שלה תמיד יש שפע.
ירקות, עשבים, לימונים, דברים טובים של אנשים שחיים לפי העונה ולא נגדה.
אבל האמת היא שהאהבה הזאת התחילה הרבה לפני איטליה.
אבא שלי היה אדם עם עין ולב לדברים טובים באמת.
הוא היה מסתובב בכל מיני חורים בארץ ובעולם, ותמיד מוצא אוצרות קטנים — גבינות מעולות, לחמים מיוחדים, דגים, מעדנים שאנשים אחרים בכלל לא שמו לב אליהם.
הוא לימד אותי להסתכל.
להריח.
לטעום.
להתרגש מהפרטים הקטנים.
והיום אני מבינה שזו בכלל לא רק אהבה לאוכל.
זו אהבה לחיים.
לפשטות.
לעונות השנה.
לדברים אמיתיים.
עוד מעט אתרחק
ואני כבר יודעת שאתגעגע גם לזה —
לימים שבהם ריח של עגבנייה טובה באמת היה מצליח לרגש אותי.
