הקפוצ'ינו בבר הקבוע
ובתוך כל זה
אני יודעת
שאתגעגע כל כך לבר השכונתי.
לקפוצ'ו המדוייק שלי, כמעט שנתיים כל יום. זה בבוקר.
לאפרול שפריץ עם חברים, זה אחרי הצהריים.
לזה שכבר לא צריך להסביר כלום.
לצוות הצעיר שמחייך, מגיש, ממשיך הלאה.
בלי להיכנס יותר מדי , בלי דרמות.
וזה מה שדווקא כל כך נעים בזה.
יש בזה שקט מסוג אחר
חיים שלא מבקשים ממך להיות יותר מדי.
רק להיות.
תגיות: איטליה, בר מקומי, ויטרבו, רילוקיישן







